אפשר לבחור ברכה?

לפני הכל עליי לציין

גם ברגעים הקשים ביותר אמרתי לראש המחלקה: "אני לא מסכימה שתקרא לי 'החולה'. לא בביקורי הרופאים ולא בכלל."

"אז איך לקרוא לך?"

"המחלימה."

"אולי, 'המטופלת'?" הוא מציע.

"לא. כי זה גם מבטא תלות. בעיניי – ולא מתוך חוסר כבוד," מיהרתי להוסיף, לבל ייעלב,  "אלא כדי שאזכור שאתם האסיסטנטים שלי. את ההחלמה אני מנהיגה."

עד גיל ארבעים

הייתה לי ראייה מושלמת. מקרוב ומרחוק.

הנה אני יושבת בשעת בין ערביים ואגב שיחה תופרת כפתור לחולצת ילדה, משחילה קלות חוט לבן דק במחט זעירה. בלי שום מאמץ.

בגיל אררבעים קיבלתי מתנת יום הולדת: זוג משקפיים ראשון.

השתמשתי בהם רק לקריאה. המראה – אותה תמונה ששימשה את דוריאן גריי משהביט בה מרכיב משקפיים – לי המשיכה להציג נעורי נצח.

חלף עוד עשור או עשוריים

והמראה עברה אל פרצופי הא/נשים ברחוב, במונית, באוטובוס, באולמות, במדשאות, מכל עבר.

במבט ובדיבור. מגדול ועד קטון, כמו נולדו עם כפית של ראייה סטראוטיפית בפיהם.

1.

זו תופסת במרפקי כשאני עולה לי בקלות לאוטובוס, בלי שהתבקשה.

"רק בריאות!"

2.

זה אומר לי, "לאט-לאט, בזהירות!" כשאני עולה לי בנחת במדרגות.

"רק בריאות!"

3.

המוכר בדוכן של אפל יודע לשאול: "יש לך אינטרנט?"

"כן."

"בכל הבית?"

"כן."

"יש לך אימייל?"

"כן."

"כל הכבוד!"

"מחלקים פה ציונים?"

"אני מתפלא. בגיל שלך…"

ומסכם: "רק בריאות!"

4.

נהג המונית, שתי דקות לאחר תחילת הנסיעה ומשפט ראשון: "כל הכבוד."

הנה זה בא.

"בגיל שלך… מה, 'גילנות'? לא מכיר את המלה. בת כמה את? באמת, תגידי. את לא צריכה להפגע."

ומקנח בברכה האוטומטית: "רק בריאות!"

"למה רק בריאות? "

מה רע באושר ועושר, שמחה, אהבה,  כיף ואפילו סתם ' יאללה-בייי המאוס כבר עדיף על פני האוטומט הסטריאוטיפי שחורק ומנסר התרסה: אני אמנם לא חכם גדול, לא טיפש קטן – אבל עולה עלייך פי כמה וכמה מינוסים של עשורים.

רק דחילק, עורכי וכותבי 'הארץ’: לא די ב"בן שבעים"? מתי תרדו מ"קשיש", "ישיש" ושאר פנינים 'מחמיאים', מתייגים, מקטלגים?

#העיקרהבריאות